שלי סלוניקי

סיפורה של פרידה קובו מדינה 

http://fridakovo.blogspot.com/

 

 

סלוניקי שלנו מי היא סלוניקי שלנו?

"עיר ואם בישראל","ירושלים הקטנה", "ירושלים ד'בלקאן" -  אלה רק אחדים מכינויי העוצמה, הגדוּלה, החיבה והשייכות שנהגו יהודים ושאינם יהודים לכנות את סלוניקי היהודית. הביטוי "סלוניקי שלנו", שבוטא על-ידי יהודי העיר, מביע את תחושת הזהות העמוקה שחשו כלפי עירם. תחושה זו, ומערכת היחסים החמה בין העיר ליהודיה, הצמיחו קהילה ענפה, עשירה, דומיננטית ובעלת השפעה רבה על העולם היהודי. 

תערוכה זו אינה סקירה היסטורית, ואפילו לא ניסיון לעמוד על עוצמתם של אירועים, אלא ניסיון להעלות על נס את עוצמת האהבה והשייכות לסלוניקי של בני הקהילה היהודית בעיר.

תור הזהב של יהודי סלוניקי נמשך מאות בשנים, והוא מאופיין בשתי תקופות שיא: האחת, מתחילת המאה ה-16 ועד מחצית המאה ה-17, והשנייה - המחצית השנייה של המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. תערוכה זו תספר את סיפורן.                

מ"תור הזהב" בספרד אל "תור הזהב" בסלוניקי

היהודים שחוו את תור הזהב בספרד החל מהמאה התשיעית ועד המאה ה-13 לספירה, הפכו כמעט בן לילה לפליטים המחפשים קורת גג. מאנשי מעלה ושררה בארצם, אשר החשיבו את ספרד לביתם, היו לנעים ונדים בעולם, התלויים בחסדיהם של אחרים. בתורם אחר מולדת חדשה, הגיעו רבים מן המגורשים מחצי האי האיברי, סיציליה ומלכות נאפולי לאימפריה העות'מאנית, שפתחה לפניהם את שעריה. סלוניקי, מעריה החשובות של האימפריה, הייתה לאבן שואבת עבור פליטים אלה.

הם הפכו את ההגירה לסלוניקי, עיר חדשה עבורם, להתחלה חדשה; התחלה של קהילה מופלאה, קהילה חזקה, מובילה ומיוחדת בין קהילות ישראל בגולה. בבואם אליה, מצאו בעיר קהילה יהודית קטנה, שרוב חבריה אשכנזים, שהגיעו בעקבות גירושים, פרעות ופוגרומים, איטלקים שהגיעו בעת השלטון הוונציאני (1430-1423), ומעט רומניוטים - הקהילה הוותיקה ביותר בסלוניקי- ועיר הצמאה למטען האדיר שהביאו עמם.

גירוש יהודי ספרד התרחש ב-1492, השנה בה עשה קולומבוס את מסעו לאמריקה. קולומבוס השכיל לרתום את הידע הטכנולוגי, האסטרונומי והגיאוגרפי, שהיה בספרד באותה התקופה, למסעו המפורסם (לדוגמה, האַצְטְרוֹלָב - מכשיר מכני ששימש לקביעת זוויות גרמי השמים ביחס לאופק, והיה מכלי הניווט העיקריים עד למאה ה-18, שבה נתפס מקומו על-ידי הסקסטנט). גולי ספרד שהגיעו לסלוניקי נשאו איתם אוצרות ידע טכנולוגי, כמו שימוש במים להנעת מבטשות (מבטשה הינה טחנת מים הידרודינמית לעיבוד צמר), טכנולוגיות חדשות לעיבוד עורות ובדי צמר, מיומנויות של בנאים ובעלי מלאכה, והשכילו לרתום אותם ליצירת התשתית הכלכלית של עירם החדשה.

אך לא רק ידע טכנולוגי, ניסיון במסחר, בכלכלה ובבנקאות הביאו עמם גולי ספרד, אלא אף אוצרות רוח מחצי-האי האיברי. הם נשאו עמם אותה תרבות יהודית מעמיקה שהוציאה מקרבה את הרמב"ם והרמב"ן, את ר' אברהם אבן עזרא ויהודה הלוי. פרשנות מקראית ולימודי קבלה, ספרות פילוסופית ודברי שירה היו המטען העיקרי איתו הגיעו יהודי ספרד לסלוניקי. תור הזהב הרוחני של יהודי ספרד נישא עם צאצאיהם גם לסלוניקי. לא עבר זמן רב, וקהילת הפליטים הייתה לכוח המוביל את הקהילה היהודית הסלוניקאית על סף תור הזהב שלה. לא ירחק היום בו תהפוך סלוניקי לאחת הערים הבודדות בעולם שלקהילה היהודית בה יהיה רוב מספרי.

 

 

תור הזהב – שפה ישנה בארץ חדשה            

יהודי ספרד הביאו עמם גם שפה חדשה למרחב העות'מאני – הג'ידייו, "ג'ודיזמו", "Judeoespañol"; כלומר, ספרדית-יהודית המכונה היום בפי כול לאדינו. הגעגועים לספרד באו לידי ביטוי בשפה הספרדית-יהודית, בשירת הרומאנסות האיבריות העתיקות בשמות הנשים בשמות המשפחה ושמות הקהלים (בתי הכנסת): גירוש, קשטיליה, קאטאלאן, איב'ורה (מפורטוגל), אראגון, פורטוגל, ליסבון, איטליה ישן וחדש, סיציליה ישן וחדש, פולייה (דרום איטליה), מוגרבים ועוד.

עד תחילת המאה ה-20 הייתה הלאדינו שפת היום-יום. בשפה זו שרו אמהות לתינוקות בעריסה, בה הושרו רומנסות עתיקות על טירות ואבירים מארץ רחוקה, ובעלים שוררו בה לנשותיהם שירי אהבה. מסמכי הקהילה נכתבו בעברית ובלאדינו, עדויות בבתי הדין נרשמו בשפת הדוברים (לאדינו), גברים חישבו את חשבונות עסקיהם וסכומי הנדוניה לבנותיהם בלאדינו, ובה – להבדיל - קוננו המקוננות והאלמנות על המתים. לא רק לשון ספרד ייחדה את הקהילה מסביבתה. השוני בא לידי ביטוי גם במאכלים המיוחדים, אשר חלקם נשאו שמות מההוויה האיברית הרחוקה: "מאסאפאן" - עוגיות עשויות סוכר ושקדים; "פאן די איספאנייא" ("לחם מספרד" - עוגיות עשויות מקמח, ביצים וסוכר), שבשאלוניקי קראו לעוגה זו איספ'ונגאטו, ומאכלים אחרים.

אולם הספרדית-יהודית לא נותרה כפי שהובאה מספרד, שפה עתיקה המנותקת מסביבתה החדשה, אלא חדרו אליה במרוצת השנים מילים פורטוגזיות, טורקיות, יווניות וצרפתיות רבות, כהשלמת המילים החסרות לעצמים ולמראות חדשים. דוגמה חיה לחדש וישן, זה לצד זה, הן הרומנסות. מחד גיסא, שימרו הרומנסות את ההוויה האיברית העתיקה, ומאידך גיסא, הטמיעו המשוררים והשרים, בתוך הרומנסה, את החוויות החדשות מן החברה והמקום החדשים. חשיבותה וכוחה של הלאדינו בסלוניקי היה כה גדול, עד שהצליחה לתפוס את מקומה של היוונית-יהודית שבה דיברו הרומניוטים, היהודים "המקוריים" שישבו ביוון, ואפילו הקהילה האשכנזית אימצה את הלאדינו. הדברים הגיעו לידי כך שבתקופות מסוימות התנהלו חיי העיר בלאדינו.

 תור הזהב – אירועים מיוחדים

 במהלך המאות ה-16 וה-17 התחוללו אירועים דרמטיים בקהילת סלוניקי. נזכיר בקצרה את בואה של דונה גרציה, האישה המיוחדת ששהתה בסלוניקי בדרכה מפורטוגל לאימפריה העות'מאנית, נרדפת על-ידי האינקוויזיציה שחפצה בעושרה האגדי, ואת הופעתו המחשמלת והמסעירה של שבתי צבי.

דונה גרציה (חנה) נשיא היא אחת הנשים המופלאות בהיסטוריה היהודית. במאה ה-16 נחשבה לאישה העשירה בעולם, ומילאה תפקיד חשוב במהלכי ההיסטוריה היהודית של תקופתה. היא נולדה למשפחת אנוסים פורטוגלית וחייתה כאנוסה. בדרכה חזרה אל היהדות, ישבה בכלא בוונציה בעוון התייהדות, עד שהגיעה לעיר פררה שבאיטליה, שם חזרה בגלוי לדת הוריה. דונה גרציה השתמשה בעושרה ובהשפעתה על מנת לעזור ליהודים בכל רחבי העולם, ובמיוחד לאנוסים ששאפו לחזור ליהדותם. גם על הקהילה היהודית בסלוניקי, שאנוסים רבים יוצאי פורטוגל התיישבו בה, לא פסחה מתנת ידה. היא עזרה להם בהקמת מבני ציבור, במיוחד בתי כנסת (כגון לווית חן או ק"ק יחיא) ומוסדות עזרה וצדקה. פרסומה העיקרי בא לה בזכות הפ'ירמאן (צו מלכותי), שהשיגה יחד עם דון יוסף נשיא מהסולטאן העות'מאני ליישובה ולחיזוקה של טבריה ולחידוש הקהילה היהודית בעיר.

 שבתי צבי היה יהודי שנולד וגדל באיזמיר, והכריז על היותו המשיח. הכרזתו נפלה על אוזניים קשובות של עם יהודי רווי כאב, הצמא לגאולה. הופעתו הממגנטת שבתה את ליבם של רבים בעם ישראל. בלחץ הסולטאן, הוא המיר את דתו לאיסלאם, אך תורתו המשיכה לחלחל. שבתי צבי שהה מספר פעמים בסלוניקי, ואף נשא שם לאשה את יוכבד פילוסוף. תורתו השפיעה על הקהילה היהודית בעיר, וכ-300 משפחות המירו דתם לאיסלאם, בעקבות "המשיח". הם הוסיפו לחיות בסמיכות לקהילה היהודית, ועזבו את סלוניקי רק עם חילופי האוכלוסייה בין טורקיה ליוון בשנת 1923.

תור הזהב – "תורה זו אשר בשאלוניקי" (מהרשד"ם

 "וכפי מה שנודע לנו בגלות, אין בשום מקום כמות גודל מלומדי תורה כזה, נמצא שגדלה מעלת קדושת חברת תלמוד תורה זו אשר בשאלוניקי מכל הצדדים בכמות ובאיכות". כך ביטא המהרשד"ם (מורנו רבנו רבי שמואל די מדינה, מגדולי חכמי סלוניקי במאה ה-16) את שבחה של העיר בעת ההיא. מתוך: מוטי מרינגר :Tog חדשות ותוכן יהודי

אולי יותר מכל כתר אחר, הייתה גאוותה של הקהילה היהודית הסלוניקאית על ייחודה והשפעתה כעיר התורה והלימוד. סלוניקי הפכה, כמעט בן לילה, לאחת הערים המובילות בתרבות היהודית. מסורת הלימוד והחקר, ההעמקה והשינון, הייתה למסורת הרווחת בה. סלוניקי הוכתרה כ"ירושלים ד'בלקאן" (ירושלים של הבלקן) - מקום לימוד ותורה. בתי המדרש וחכמיה היו לאבן שואבת ללומדי תורה והלכה, שבאו מערים ומארצות רחוקות.

בני סלוניקי למדו ב"תלמוד תורה הגדול" והמשיכו ללימודים בישיבה. בישיבות למדו, בנוסף ללימודי הקודש, גם חוכמות נוספות, שירה ופיוט, הנדסה, רפואה, מדעי הטבע ותכונה (אסטרונומיה). אך לא רק כקהילה לומדת הצטיינה סלוניקי, אלא גם כקהילה שהוציאה מתוכה רבנים ומורי הוראה לשאר הקהילות באימפריה העות'מאנית, כולל ארץ-ישראל (ירושלים, צפת, חברון), לקהילות האנוסים שחזרו ליהדות באמשטרדם, המבורג והאיים הקריביים במאות ה-19-17 ולקהילות הספרדיות באירופה במאות ה-19 וה-20 עד לשואה. בין הדמויות הרבניות הבולטות במהלך הדורות ניתן לציין את ר' שמואל די מדינה (הידוע בכינויו מהרשד"ם), הרבנים יעקב ולוי בן חביב, משפחת קוב'ו, הרב דוד קונפורטי, ותלמידו המובהק של מנהיג הקהילה הספרדית ר' לוי בן חביב, ר' יוסף טאיטאצאק, ר' יוסף בן לב (מהריב"ל), ר' יוסף קארו, ר' יצחק אדרבי, ר' משה אלמושנינו ואחרים.

אחד מבניה המובהקים של הקהילה הסלוניקאית היה, ללא ספק, ר' שלמה הלוי אלקבץ. הוא נולד בעיר בשנת 1505, שנים ספורות לאחר בואם של מגורשי ספרד, ואף שמרבית חייו חי בצפת, הושפע מעיר הולדתו. אחד משיריו המוכרים ביותר הוא "לכה דודי", שהוכנס למחזור התפילה, ולהלן קטע ממנו:

"לְכָה דּוֹדִי לִקְראת כַּלָּה
פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה 

שָׁמוֹר וְזָכוֹר בְּדִבּוּר אֶחָד 
הַשְׁמִיעֵנוּ אל הַמְיֻחָד "

עולם זה, של מסורת הלימוד והתורה, הגיע לשיא חדש בעת החדשה. ב"תלמוד תורה", בהנהלתו של הרב משה אוטולנגי וממשיכו יצחק אפשטיין, הוכנסו שיטות חינוך חדשות. ייסודו של בית הספר אליאנס ב-1873 החדיר אווירה מודרנית, ורוחות המערב החלו לנשב בסלוניקי. בניגוד להתרחשויות באירופה, רוחות אלה לא יצרו זעזועים קשים בקהילה הסלוניקאית. הלימודים התקיימו בצרפתית, לימודי הקודש בעברית, ובני המשפחות העשירות למדו בגימנסיות פרטיות ובבתי הספר שנוהלו על-ידי הנזירים והנזירות הצרפתיים. בשנות ה-20 של המאה ה-20 הוחל חוק חינוך חובה אחיד בסלוניקי, ויהודים ונוצרים למדו בגימנסיות היווניות. רוב היהודים יצאו ללימודים גבוהים באיסטנבול ובאוניברסיטאות בצרפת ובאיטליה.

תור הזהב – עיר של דפוס ומדפיסים

סלוניקי הייתה עיר של יצירה תרבותית ותורנית. משפחת גדליה, משפחת טולידנו ואחרות הגיעו אליה ובכליהן אותיות דפוס. בשנת רע"ד (1514) יצא לאור בעברית הספר "מאיר איוב" לר' מאיר עראמה. משה בן שלמה שונצינו, ממשפחת הדפסים המפורסמת, הפעיל את בית הדפוס בסלוניקי בשנים 1520-1527, ובו הודפס תלמוד שונצינו. במהלך כ-400 שנה יצאו בסלוניקי יותר מ-3,500 ספרים ופרסומים: ספרי הלכה וספרי הגות, ספרי שאלות ותשובות  וספרי תפילה.

מהפכת הדפוס האמיתית התרחשה עם קבלת אישור מהממשל העות'מאני להדפסת עיתונים. העיתון היהודי הראשון שיצא לאור היה "לה-אפוקה" ("התקופה") בשנת 1875, "לה-אפוקה" יצא בלאדינו ונועד לספק ליהודי סלוניקי  חדשות והשכלה, ידע מן העולם הגדול ומן המתרחש בקהילה גם יחד. העיתון נוסד על-ידי סעדי הלוי, עיתונאי הנחשב לאבי העיתונות בסלוניקי. עד שנת 1941 יצאו לאור בסלוניקי יותר מ-110 עיתונים וכתבי-עת רובם בלאדינו, וחלקם בצרפתית.

 

 

 

 תור הזהב – עסקים חובקי עולם

 תור הזהב – "מעמד העיר"

 הקהילה היהודית הסלוניקאית התברכה גם בעוצמה ארגונית. ברובד הבסיסי היא נבנתה על  "הקהלים", בית הכנסת ומוסדות הסעד והלימוד של יוצאי הערים והארצות השונות. למשל, ק"ק אראגון, משמעותו קהל קדוש יוצאי העיר אראגון שבחצי האי האיברי. קהילת סלוניקי הייתה סך כל הקהלים של העיר. בשנת 1680 הוקם ארגון משותף של הקהלים השונים, שכונה "מעמד העיר". בראשו עמדה מועצה שהורכבה משלושה רבנים ושבעה נציגים מ"טובי העיר". הם הקימו מערכת שיפוט מסודרת, ורבים אף מהאוכלוסייה הלא-יהודית של סלוניקי בחרו להתדיין לפניה. לבית הדין הרבני הייתה אוטונומיה משפטית בעניינים פנים יהודיים, מסחר ודיני משפחה. בשנת תרמ"ז (1887) בוטלה השלישייה הרבנית ולרב הראשי (חכם באשי) נבחר ר' יעקב קוב'ו.

קהילת סלוניקי שימשה מקום מקלט ומפלט למגורשי ספרד, לאלפי אנוסים שברחו מאימת האינקוויזיציה שפעלה בפורטוגל (החל משנת 1536), וחזרו בה ליהדות, וכן היוותה מקלט לפליטים ממזרח-אירופה, שנמלטו מפרעות ת"ח ות"ט (1649-1648). בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 שימשה סלוניקי מחסה ומקום מעבר לאלפים מפליטי פרעות "הסופות בנגב" (רוסיה, 1882) ופרעות קישינב (1904), ובשנים 1941-1936 שימשה כמעגן ומקור עזרה לספינות רעועות של הנמלטים מגרמניה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה.

 

תור הזהב – עסקים חובקי עולם

 

יהודי סלוניקי פיתחו את המסחר הבינלאומי תחת השלטון העות'מאני, ויצרו קשרי סחר ענפים עם ארצות הים התיכון, כאיטליה, צרפת ומצרים, ואף הרחיבו את מסחרם לארצות אירופה כגרמניה, לונדון (בריטניה) ואמסטרדם (הולנד), ולמרכזי המסחר העות'מאניים - איזמיר ואיסטנבול. הם התפרסמו בתעשיית בגדי הצמר שנועדו לצבא היניצ'רים (חלק מצבאו האישי של הסולטאן העות'מאני), וכן באריגה, ייצור בגדים ובדים, מסחר בעורות, פרוות וכלי כסף.

בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 בלטה הקהילה היהודית גם ביצירת תשתית כלכלית, מסחרית ותעשייתית. בעזרת זכיונות שקיבלו מהסולטאן הטורקי, ובשיתוף עם בנקאים אירופאים ויזמים סלוניקאים לא-יהודים, השקיעו כסף רב בתשתית תעבורתית ובהקמת בנקים ומפעלי תעשייה. במקביל, ירדה תעשיית אריגי הצמר מגדולתה בעקבות ביטול צבא היניצ'רים בשנת 1826.

סלוניקי הייתה אחת הערים היחידות שבהן שימשו היהודים במגוון תפקידים בעבודות הים והנמל: כפועלי הנמל, כסוחרים, כבעלי חברות הביטוח והספקים, ומכיוון שביקשו לשמור את השבת, נסגר הנמל בשבת.

על שליטתם של היהודים בעבודת הפריקה וההעמסה של הספינות המובילות ציוד ואנשים במשך הדורות כתב ארדיטי:  "[...] והנה קרה מקרה שבאו הב'אפורים [ספינות] ביום שב"ק [שבת קודש] ובאים האנשים מאנשי המושל בעירנו זאת שאלוניקי יע"א (יכוננה עליון אמן] וגם מהמושלים מאנשי הצבא ושאלו מאתנו שניתן ליאודים רשות מספיק שיעשו להם מלאכתן בשבת, באומרם שהדבר נחוץ מאת המלך והשעה צריכה לכך והם דוחקים אותנו באמרם לא די שאנחנו הולכים למלחמה ואתם בית ישראל תשבו לבטח ואם אין אנו נותנים רשות מספיק אפשר שהם יוצאים בשווקים וברחובות ותופסים אותם". (דברי שמואל ארדיטי,  או"ח,  סי' יד, דף נא-נב)

 

 

תור הזהב - קו השבר

 מבט ממעוף הציפור מגלה קו שבר מובהק בתולדות יהודי סלוניקי. ניסיון להבין מה קטע את תור הזהב, מתי החל קו השבר, שסופו בהשמדת הקהילה בשואה, מצביע על אירועים קשים שהתרחשו בראשית המאה ה-20 וגרמו לדילול הקהילה, לחיזוק תהליכי הגירה לארצות שמעבר לים ולעלייה הציונית לארץ ישראל.

תחילת קו השבר נעוצה במעבר ממציאות של עיר באימפריה העות'מאנית לעיר תחת שלטון יווני (1912), מאופקים רחבים של מסחר במזרח אגן הים התיכון ועד עיראק למציאות של עיר במדינה שגבולותיה מוגדרים. נמל סלוניקי אינו עוד נמל בינלאומי, אלא נמל קטן שנחנק גם על-ידי היוונים שהעדיפו לפתח את נמל פיראוס והיקפי המסחר קטנים. הלניזציה זו של העיר הגיעה לשיאה עם חילופי האוכלוסייה בין יוון לטורקיה (1923) - עזיבתם של המוסלמים את סלוניקי ובואם של כ-100 אלף פליטים יוונים לעיר. שני המהפכים - הפוליטי והדמוגרפי - השפיעו מאוד על מעמדה של הקהילה היהודית.

אינך יכול לשוחח עם יהודי יוצא סלוניקי מבלי שהמונח "השריפה הגדולה" יעלה בה. ביום שבת, ל' באב ה'תרע"ז (18 באוגוסט 1917), פרצה שריפה ענקית בסלוניקי, שכילתה חלקים ניכרים מן העיר. יותר מכול, נפגע מרכז העיר, שבו פעם לב מרכז העסקים, המסחר והמגורים היהודי. מ-37 בתי כנסת שהיו בסלוניקי עלו באש 34. כ-60 אלף מיהודי העיר נותרו ללא קורת גג.

במכתב פרטי כתב הראשון לציון, הרב יעקב מאיר ששימש כרב הראשי בסלוניקי בשנים 1919-1908, וביכה את אובדנו האישי בשריפה:

"היות כי לדאבוני פרצה תבערה גדולה בשאלוניקי בשנת תעז"ר ונשרפו כל בתי עיר הפנימית ובכללם גם משרד הרבנות והמעון שאני דרתי בו, נשרפו גם שני הקונטרסים אשר טיפחתי וריביתי בימי בחרות, הראשון על שו"ע אבן העזר והשני על חושן משפט, ולא נשארה לי העתקה מהם..."  ויקיפדיה, הרב יעקב מאיר

 הקהילה היהודית איבדה בתוך כך את יתרונה המספרי, ואיננה יותר הקהילה הגדולה בסלוניקי. בו-בזמן העמיד אותה השלטון החדש מול קשיים חדשים, אליהם נלוו מאבקים עם הקהילה היוונית המקומית, שהתעצמה מאוד.

 עניין יום המנוחה השבועי הייתה אחת מנקודות המחלוקת. השלטון היווני קבע כי יום שמיטת העסקים יהיה יום ראשון, ולא השבת, כפי שהיה נהוג שנים ארוכות. הייתה זו פגיעה אנושה ביהודים, שנאלצו לסגור את עסקיהם יומיים בשבוע. כמו כן, הוחל חוק חינוך חובה, וצומצמה האוטונומיה של מערכות הלימוד בבתי הספר היהודיים. הוטלו קנסות גבוהים על שלטי חנויות ועסקים שהיו בשפה שאינה יוונית, הותר לפליטים שהתיישבו בעיר להקים דוכנים מחוץ לפתחי החנויות (שרבות מהן היו של יהודים), ורבים מהיהודים נאלצו לקחת שותף נוצרי על מנת להפעיל את העסקים במהלך השבוע והחגים היווניים.

 ההתפתחויות הדרמטיות - הפוליטית והדמוגרפית – שחלו בעיר, לצד נזקי השריפה הגדולה, חוללו תהליך של שינוי. נוצר אקלים נוח למציאת פתרונות חדשים מחוץ לקהילת סלוניקי. שתי מגמות התפתחו במקביל: הראשונה, התנועה הציונית, הציעה פתרון לאומי לעם היהודי בארץ ישראל (על החולמים והמגשימים בתנועה הציונית, ראו בתערוכה "לארץ ישראל"). בו-בזמן החל תהליך של הגירת יהודים לארצות המערב, בעיקר לצרפת, איטליה, מקסיקו, ארגנטינה ומעט לארה"ב.

מעיר יהודית אהובה להשמדה בשואה

 מלחמת העולם השנייה והשואה, שמרבית יהודי סלוניקי נספו בה, שמה קץ להיסטוריה המפוארת של קהילה זו (על מאורעות ומוראות המלחמה וההשמדה, ראו בתערוכה "ימים שחורים - השואה"). עם זאת, רוחה ונשמתה של הקהילה, כמו גם ההווי הייחודי לה, מוסיפים לפעם בקרב יוצאי הקהילה וצאצאיהם בישראל ובעולם.