שחורים ימים

 

כתבה על גבורת ושואת יהודי יוון. יום שלישי, ה-13 באפריל 2010.

 http://reuven73.blogspot.com/2010/04/blog-post_374.html

 "יוונים באושוויץ-בירקנאו", מאת פוטיני תומאי \ אש בדרכים שורפת 

מאת: לאה איני

 

 

 

משלטון יווני לכיבוש גרמני

בסתיו 1940, כאשר גרמניה הייתה בשיאו של מסע כיבושיה באירופה, תקף מוסוליני את יוון, מתוך תקווה ששם יוכל לזכות בכיבושים מהירים. תקוותו של מוסולינו לא נסתייעה בידו, וצבאו נחל ביוון תבוסות רבות, במידה רבה הודות לעזרה שהגישו הבריטים ליוונים. מלחמת יוון-איטליה, אשר פרצה ב-29 באוקטובר 1940, איחדה את המדינה כולה, יהודים ויוונים, סוציאליסטים, ליברלים ומלוכנים, במאבק כנגד הפלישה האיטלקית והגנת המולדת. 12,898 צעירים יהודים שגויסו מכוח חוק גיוס חובה לצבא היווני נלחמו למען מולדתם בגבורה עילאית ובחירוף נפש. 613 יהודים נפלו בשדה הקרב, 3,743 נפצעו, ורבים אחרים חזרו כשגפיהם קפואות מהקור העז ששרר בהרי אלבניה.

 התבוסות שנחל הצבא האיטלקי בזירה היוונית לא עלו בקנה אחד עם תוכניות הרייך הגרמני לכיבוש רוסיה (היאחזות בריטית ביוון הייתה עלולה לחבל בסיכויי גרמניה לכבוש את רוסיה), ומשום כך לאחר ההשתלטות על יוון ובולגריה, פלש צבא גרמניה ליוון.

 כוחות הכיבוש הגרמניים נכנסו לסלוניקי בבוקרו של יום אביבי, 9 באפריל 1941. באותה עת חיו ביוון כ- 78,570 יהודים, רובם התרכזו בערים סלוניקי (כ-55,000), קוואלה (כ-3,000), ינינה (כ-3,000) ובאתונה (כ-2,500), באי קורפו (כ-3,000), וכן באיים רודוס וכרתים. (על-פי יד ושם, ברכה ריבלין, אודות יהודי יוון בשואה)

בתוך יומיים, הפסיקו הגרמנים את הופעת כל העיתונים היהודיים בצרפתית ובלאדינו. ב-15 באפריל 1941 אסרו הגרמנים את חברי ועד הקהילה ומספר דמויות מפתח בקהילה היהודית. הגסטפו החרים את ארכיון הקהילה ושדד ספרים מהספרייה הרבנית.  רבים מהספרים וכתבי היד הנדירים אבדו לעולמים.

 ב-14 החודשים הראשונים לשלטון הגרמנים – אפריל 1941 עד יולי 1942 – לא הופעלו ביוון חוקי הגזע. החיים התנהלו באי-ודאות לגבי העתיד,  אך איש לא שיער את הבאות, ומרבית האוכלוסייה היהודית לא ניסתה לברוח. ההתמודדות העיקרית של תושבי סלוניקי הייתה עם הרעב והמחסור בעצי הסקה ופחם, שהיו נחוצים מאוד בשל החורף הקשה במיוחד ששרר בעיר. הקצבת המזון שחילקו הגרמנים לא הספיקה לכדי קיום. הרעב והקור  גרמו להתפשטות מחלות ולתמותה גבוהה. בעיר הוטל עוצר כללי. הנהגת הקהילה השתדלה לתפקד במסגרת התנאים המגבילים שנכפו על-ידי הגרמנים. אגודת "מתנות לאביונים" הקימה מטבחים שסיפקו מזון בסיסי לאלפי יהודים עניים, בתי הכנסת פעלו במתכונת מצומצמת וחגים ואירועים נחגגו בשקט ובצנעה. בפסח 1942 הוציא הרב קורץ מנשר, ובו הוא הסביר כיצד להכין מצות בתקופה הקשה.

 

השבת השחורה והחרפת הצעדים נגד היהודים

ב- 9 באפריל 1942 פרסמו השלטונות הגרמניים צו, ובו דרשו מכל היהודים בגילאי 45-18, להתייצב בשבת, 11 ביולי, בשעה 8:00 בבוקר בכיכר החירות שבמרכז העיר.

 כ-9,000 יהודים מילאו אחר הפקודה, וזכו ליחס משפיל ואלים שטרם נראה כמותו בעיר. היה זה יום חם במיוחד. הנאספים, לבושים בבגדי שבת וכובעים לראשם, עמדו בשורות בשמש הלוהטת, ונאסר עליהם לכסות את הראש או להרכיב משקפי שמש. הכיכר הייתה מוקפת חיילים, ומכונות ירייה היו מוצבות על גגות הבתים סביב. אנשים הוצאו מן השורות, ואולצו לעשות תרגילי התעמלות, להתגלגל על האדמה, והגרמנים שפכו עליהם דליי מים ושיסו בהם כלבים גדולים. קבוצות שלמות נצטוו לרקוד, ותוך כדי ריקוד הוכו בידי הגרמנים. המכות היו אכזריות במידה כזאת שהפצועים נדרשו לפינוי ולטיפול על-ידי הצלב האדום.

 השבת השחורה סימנה שינוי ביחס הגרמנים אל יהודי סלוניקי. מכאן ואילך נשלחו יהודים סלוניקאים לעבודות פרך וכפייה ברחבי יוון, בתנאים קשים מנשוא, ומדי יום יצאו תקנות חדשות נגד היהודים. עבודות הכפייה כללו בניית כבישים, שדות תעופה ומסילות ברזל. רבים נפטרו במהלך עבודות הכפייה.(ברכה ריבלין, "ספר יוון", ערך סלוניקי, עמ' 275-273, יד ושם) 

מצבם של היהודים שנשלחו לעבודות כפייה הוסיף והידרדר, והקהילה היהודית החליטה לשלם לגרמנים כופר כספי על מנת להחליף את העובדים היהודיים בפועלים בשכר. את הכופר שילמה הקהילה על-ידי ויתור על זכויותיה בבית הקברות היהודי העתיק בסלוניקי. ב-6 בדצמבר 1942 פשטו עשרות פועלים יוונים על בית הקברות והחריבוהו. הגרמנים השתמשו במצבות לסלילת כבישים, שיפוץ רחובות וכנסיות והקמת בריכות שחייה לחיילים ולקצינים הגרמנים.

 בתוך כך, כונסה הקהילה היהודית מסלוניקי בשלושה גטאות. הגדול שבהם היה שכונת הברון הירש (שני הגטאות האחרים היו בשכונות רז'י וארדאר ואייה פראסקיבי, שהיו גיטאות "פתוחים"). מיקום הגטו נבחר, בין השאר, בשל סמיכותו לתחנת הרכבת, שממנה יצאו כעבור זמן לא רב המשלוחים למחנות ההשמדה בפולין. בשכונת הברון הירש היו כ-600 חדרי מגורים, ובימים כתיקונם שכנו בה כ-2,300 איש. בין 23 בפברואר ל-10 במרס 1943 רוכזו בה 16,000 נפש, היא הוקפה בגדרות תיל, ושוטרים גרמנים פטרלו סביבה. כמו כן, הוקם כוח שיטור יהודי, שמטרתו הייתה לשמור על הסדר.

 בתקופה זו, יהודים בעלי אמצעים שהצליחו לקנות את דרכם אל החופש, ברחו לאזור שהיה תחת הכיבוש האיטלקי ביוון. יהודים מעטים הצטרפו למחתרת השמאל בראשיתה, אולם לאחר השבת השחורה (יולי 1942), ובעיקר ערב הגירושים למחנות ההשמדה, כשהבינו את מגמות הכיבוש הגרמני כלפי היהודים, הצטרפו צעירים רבים לשורות המחתרת היוונית. ההצטרפות לארגונים הלוחמים והבריחה לאזורי יוון שתחת הכיבוש האיטלקי לוו בהתחבטויות נפש ובהיסוס. מחד גיסא, היה הרצון להתנגד לכיבוש ולשחרר את יוון מעולו, ומאידך גיסא, הייתה תחושת האחריות המשפחתית של צעירים וגברים שיכלו לעזור בפרנסת המשפחה. יהודי יוון לא ידעו על התוכניות ועל ביצוע השמדת היהודים במחנות המוות, וגם אם הגיעו שמועות על גורל יהודי מזרח אירופה על-ידי המחתרת היוונית, עניין ההשמדה היה בלתי נתפס, והדעה הרווחת הייתה שזוהי תעמולה קומוניסטית.

 בתקופת מלחמת העולם השנייה היו בעיר 281 יהודים בעלי אזרחות איטלקית, 511 יהודים בעלי אזרחות ספרדית ועוד כמה בעלי אזרחות טורקית, אשר ניסו לגייס את נציגויות ארצותיהם כדי שיצילו אותם. הקונסול האיטלקי והקונסול הספרדי פעלו בעוז ובמסירות להצלת היהודים, ומאמציהם עזרו לחלץ כמה מאות יהודים מן התופת.

 

 בדרך אל המוות - הרכבות לאושוויץ

ב-10 במרס 1943 נודע ליהודים כי 300 קרונות הגיעו לתחנת הרכבת של סלוניקי. בניסיון אחרון (שנראה תמים בדיעבד) לשנות את רוע הגזרה, ניסו מנהיגי הקהילה ובראשם הרב קורץ לקנות את חירות הקהילה על-ידי ויתור על מחצית מנכסיה. הגרמנים, כמובן, סירבו ואף החרימו את הרכוש.

 ב-15 במרס יצא הטרנספורט הראשון לאושוויץ, ובתוכו 2,800 אנשים. נסיעתם של המוני בני אדם - דחוסים בקרונות בקר, ללא אוכל, עם דלי אחד למים ודלי אחד לעשיית הצרכים, ארכה שבעה ימים ולעיתים אף שבועיים.

 סיפור הכיסוי של הגרמנים היה שהם נשלחים לפולין כדי להתחיל חיים חדשים, וכי בתמורה לכל הרכוש, הזהב והכסף שייתנו לגרמנים (התבצע, כדרכם של הגרמנים, רישום מדוקדק) יקבלו היהודים כסף פולני שווה ערך להונם. הגרמנים אף חילקו ליהודים איגרות כחולות, שנועדו לשמש, כביכול, לרכישת חלקת אדמה בפולין. משהחלו הטרנספורטים, אחד רדף את משנהו. כל לילה חזרו המראות הקשים של אנשים, נשים וטף נדחפים לעלות על הרכבות, בלוויית מכות, השפלות וקללות של הנאצים, ונוסעים אל הלא נודע.

בתוך חמישה חודשים יצאו 19 משלוחים, בשיטתיות של מכונה משומנת היטב. במשלוחים אלו היו גם יהודים מקהילות אחרות ביוון, ולפי ההערכה נלקחו בהם 48,533 בני אדם. (ברכה ריבלין, "אודות יהודי יוון בשואה",  יד ושם) בסוף 1943 הייתה סלוניקי ריקה רשמית מיהודים, ובבתים שנותרו ריקים מדייריהם היהודים יושבו דיירים חדשים - פליטים יוונים שנמלטו ממקדוניה ותרקיה ומשתפי פעולה עם הגרמנים. 

ברוך עובדיה אשר נשלח לאושוויץ כבחור צעיר וכל משפחתו נספתה שם: 

"למזלי הרע העלו אותי ואת הוריי לקרונות נפרדים, כך שגם באושוויץ לא ראיתי אותם. נפרדתי מהם כבר ביוון. אני מנסה להזכר מה היו הדברים האחרונים שאמרו לי הוריי. אני זוכר שבתחנת הרכבת קניתי 5 - 6 קופסאות סיגריות. לפני העלייה לקרון נתתי ארבע לאבי. הוא רצה את כל השש כי פחד שלא ישיג סיגריות בפולין. אני חושב שזו היתה השיחה האחרונה שלי עם אבי". (שמואל רפאל, בנתיבי שאול, בהוצאת במכון לחקר יהדות סלוניקי וארגון ניצולי מחנות ההשמדה יוצאי יוון בישראל, 1988, עמוד 95).

העתיד שציפה ליהודי יוון המגורשים היה גרוע מכפי שבן אנוש יכול היה לדמיין

אושוויץ - חיים שהם מוות


"במחנה ריכוז, כשבאנו, היהודים האשכנזים לא האמינו שאנחנו יהודים... ניין, נישט, הם אמרו, אין בעולם יהודים כאלה, למה יותר מדי היינו חזקים, שזופים מהשמש של סלוניקי, מהשדות, הסוסים... טפו הגרקוס היוונים האלה, אמרו עלינו היהודים מפולין שדיברו אידיש, ואנחנו פחדנו, למה חשבנו זה גרמנית... שום מילה לא הבנו ממה שצעק האס-אס, ורק על זה חטפנו מכות, בעיטות"...." מדבריו של יצחק איני בספר "ורד הלבנון" מאת לאה איני בהוצאת כנרת זמורה ביתן.

 בשנת 1943 "סבלה" אושוויץ מאכלוס יתר, ומרבית יהודי סלוניקי שהגיעו אליה נשלחו ישירות למשרפות. אלו שלא נרצחו מיד, שובצו בעבודות כפייה והתבדלו במספר דברים מרוב האסירים היהודים: הם לא דיברו יידיש או גרמנית, ולכן לא הבינו את הנאמר אליהם על-ידי האסירים היהודים האחרים, ולהבדיל – הם גם לא הבינו את הוראות הגרמנים. בנוסף, הם לא היו מורגלים לקור העז ששרר בפולין. היוונים עוררו הרבה תשומת לב בשל שונותם ואף בשל מבנה גופם החסון. כינויי גנאי רבים הודבקו להם, אך הסלוניקאים נחשבו לכוח עבודה חשוב, ואף נודעו בלכידותם, באהבתם לשירה וביכולות ההישרדות שלהם.

 כך כותבת הסופרת לאה איני, בתו של יצחק איני שצוטט לעיל:

 "ייחודם של היהודים היוונים התבטא גם במנהגם לשיר, והגם שהדיבור היה אסור בין האסירים, עודדו הגרמנים את שירתם. 'החלפנו את מלות השירים שנעימתם היתה מוכרת לגרמנים בשביל להעביר מסרים ולשמור על המורל', מספר חגואל לאון מסלוניקי. אך לפעמים העברת מסר באמצעות השירה היתה גורלית. הגרמנים מיקמו את הכבשנים הרחק משטחי המחנה, ושיכנו את אנשי הזונדרקומנדו (אסירים יהודים שנכפה עליהם לעבוד בתחום מתקני הרצח, תאי הגזים והמשרפות) בחדרים שמעל התנורים כדי לשמור על סודיות. ואולם יהודי יווני בעל קול חזק שר יום אחד מכבשן מספר 6: 'נערות יווניות שיכולות לשמוע אותי... טרה לה לה לה... כאן, בארובות שאתן רואות למעלה, מתחולל בית החרושת למוות הנורא ביותר... אלפי יהודים ... נופלים ללהבות... ואני יודע שאשרף גם... נערות יווניות בבקשה... אם תצאו מכאן בחיים... ספרו לעולם'. ברי נחמיאס, שעבדה במחנה קנדה והאזינה לשיר, אומרת שתזכור אותו עד יום מותה". (לאה איני, "הארץ" – "יוונים באושוויץ-בירקנאו", מאת פוטיני תומאי | אש בדרכים שורפת,8.4.2010

 ז'אק סטרומה, יהודי סלוניקאי אשר נשלח לאושוויץ עם הוריו, אחיו ואישתו ההרה, שרד משום ששימש ככנר בתזמורת המחנה (מאגר עדויות, יד ושם). וכך הוא סיפר:

"אחרי שהגענו למחנה ואחרי שנעלמו אשתי נורה והוריי, המוסיקה היא שעזרה לי לא לשקוע בייאושי. אדם ללא תקווה היה כבר בחזקת מת. המוסיקה אפשרה לי לסבול את הבלתי נסבל. הזוועה היתה נערצה במה שנודע לי מיד: רוב בני משפחתי נעלמה, אבל ההיגיון הנאצי פעל כאילו איש לא היה יכול לדעת. למרות הכאב שליווה אותי עשיתי את מה שצוויתי לעשות. בבקרים ניגנו מארשים, בזמן שהקומנדו צעדו לעבודה. כשהיינו לבד ניגנו קטעים קלאסיים. 

בזכות החודש הזה בתזמורת הגעתי לקומנדו תשוש פחות מהאחרים. בזכות המוסיקה לא מתי רוחנית. הם לקחו ממני את הכינור שלי ונתנו לי מיד כינור אחר במקומו. הכול התרחש כאילו מישהו נתן לי מכת פטיש על הראש,  ואז, כשהייתי עדיין מטושטש, ביקש ממני לנגן, וניגנתי. "הייאוש הראשוני שהשתלט עלי פינה את מקומו במהירות לתקווה בזכות מילותיו הנבואיות של הבלוקאלטסטר (מפקד הבלוק), בערב הראשון בהגיענו לבלוק:

'אני מקווה שלא תמות כאן'".

מתוך "סיפורה של אריקה – ניצולה מסלוניקי" (המכון לחקר יהדות סלוניקי, תשנ"ט-1999), אשר הייתה תלמידת תיכון בת 14 בהגיעה לאושוויץ:

"אותו יום ראשון במחנה אושוויץ למדנו מה פירושו המוחשי של המושג 'מחנה השמדה'. אחראית הבלוק מריה סיפרה לנו על כך תוך כדי העבודה כשעזרנו לה. היא סיפרה על חדרי הגזים, על המשרפות בהן שרפו את ערימות המתים, כדי שלא יישאר מהם כל זכר. היא סיפרה לנו על המיונים שבוצעו פעמיים ביום. 'זה טירוף', חשבתי לי, 'איזה דברים משוגעים ובלתי שפויים היא מספרת לנו! ובאיזו רצינות אמי ואני מקשיבות לה!' אז לא האמנתי לה. עד שלא ראיתי במו עיניי ולא חשתי בגופי.

 "האס.אס. קלאוס נכנסה ומיד פסקנו לדבר. היא קראה לי אליה ואמרה לי מהר: 'הרימי מהר את החצאית שלך, אני רוצה לראות את הזנב שלך'! ... 'הזנב שלי? איזה זנב? מה היא אומרת?'  אבל היא נראתה רצינית ביותר, היא האמינה בדבריה. היא נשטפה בכל כך הרבה תעמולה עיוורת אנטי-יהודית מבית מדרשו של היטלר, שבין היתר האמינה כי היהודים הם ילדים של השטן, ויש להם כמובן זנב".

 

אחרית דבר

מ-78,000 היהודים שחיו ביוון, רק 10,000 נותרו בחיים בתום המלחמה. שיעור הנספים מבין יהודי סלוניקי אינו ידוע במדויק. מקורות שונים מצביעים על אומדנים שונים – מ-90% ועד 97%. 

הייתה קהילה ואיננה עוד

מקהילה פורחת ומשגשגת נותרו בעיקר הזיכרונות. יוצאי יוון שאיבדו את מרבית משפחתם בשואה, נאלצו להתמודד עם שאלת שימור הזיכרון. רבים מהם נאלצו לפגוש מציאות ישראלית שהתמקדה בשואת יהודי אירופה ו"שכחה" את שואת יהודי יוון. כאב ההתעלמות העצים את כאב האובדן. 

בשנים האחרונות צצו יותר ויותר ספרים ומחקרים על שואת יהודי יוון. אחד הראשונים שבהם היה "בנתיבי השאול" של פרופסור שמואל רפאל שאיגד בתוכו 62 עדויות של ניצולי שואה יווניים. עוד ספר אוטוביוגרפי בולט שאף זכה בפרס ביאליק לספרות הוא "ורד הלבנון" של הסופרת לאה איני, בת לניצול שואה מסלוניקי.