ישראל לארץ

שירה על החומות

תיעוד ד"ר יצחק לוי

חברות החוג בלאדינו של קרית אונו וגני תקווה, מאי 2009

http://www.youtube.com/watch?v=P1SvHXh3iHA&feature=related

 

 

 

 

 

מהבית הסלוניקי לבית הארץ-ישראלי

 מי לא מכיר את יהודה פוליקר?

      מי לא שמע על בנק דיסקונט?

             מי לא יודע על קרסו מוטורס?

                  מי לא הסתובב להנאתו בשכונת פלורנטין?

 ובני משפחת רקנאטי, ובני משפחת רפאל, ובני משפחת בנבנישתי, קוב'ו מלאך, ורבות רבות אחרות? וחברת הספנות מאנו בחיפה, וכיכר אלברטו ג'יניאו בירושלים, שמענו על פועלם, התרשמנו מתרומתם לחברה הישראלית, אך לא ידענו כי הם סלוניקאים; בני אותה עיר יפהפייה לחוף הים האגאי, בה התקיימה קהילה יהודית מפוארת שאבדה ברובה בשואה.

על המעבר מהבית הסלוניקאי (שרבים מוסיפים לאייתו: שאלוניקאי) לבית הארץ-ישראלי נספר בתערוכה זו. 

 טבוע בעצם הווייתה - על ראשיתה של התנועה הציונית בסלוניקי

 קשריה של קהילת סלוניקי עם ארץ ישראל היו טבועים בעצם הווייתה - מקומה בעולם הרבני והתורני, מלומדים שיצאו ממנה לארץ ישראל, ואחרים שבאו להסתופף בעולם התורה המפואר שלה. לכך נוספת העובדה שבמשך קרוב ל-400 שנה הייתה העיר סלוניקי נתונה, כמו ארץ ישראל, תחת שלטון עות'מאני. השילוב הזה יצר תשתית עמוקה לפריחת הקשרים בין ארץ ישראל ויהודיה לבין קהילת יהודי סלוניקי.

 הציונות צמחה בסלוניקי באופן טבעי, "מלמטה" – מיהודי סלוניקי עצמם. עם זאת שני ביקורים חשובים השפיעו על התגבשותה של הציונות בסלוניקי: בשנת 1908 ביקר בעיר זאב ז'בוטינסקי, עיתונאי ועסקן ציוני באותה העת, שניסה בשפתו הציורית לשכנע את שומעיו כי עתידה טורקיה להכיר בחשיבות הלאומיות ולאפשר ללאומיות היהודית לפרוח.

בשנים 1912-1911 שהה דוד בן-גוריון, לימים ראש ממשלת ישראל, במשך חודשים אחדים בסלוניקי, על מנת ללמוד טורקית, לה נזקק להמשך לימודי משפטים באיסטנבול. מורהו של בן-גוריון היה יוסף סטרומזה, יליד סלוניקי, שלמד משפטים בעצמו. לימים כתב בן-גוריון בעיתון "דבר":

"בסלוניקי נקבעה בי ההכרה, שיכולים אנו להקים בארץ-ישראל חברה יהודית אוטונומית וחופשית, משום שרק בסלוניקי, ולא בשום קהילה יהודית אחרת בעולם, אפשר לפגוש ביהודים העוסקים בכל המלאכות והמקצועות, החל מעובד האדמה, הבנאי, ועובד הנמל וכלה במורה ובעורך הדין".

 

חלום בסלוניקי הגשמה בארץ ישראל

לצד התפתחות התנועה הציונית בסלוניקי, התקיימה הגשמה ציונית של יוצאי סלוניקי בארץ ישראל. שתי התופעות והשפעתן ההדדית היא תמצית דמותה של הציונות הסלוניקאית. בסלוניקי התפתח החלום הציוני הסלוניקאי, בארץ ישראל הוא הוגשם הלכה למעשה.

החולמים

בסוף המאה ה-19 החלו לנשב רוחות חדשות, לאומיות, בקרב יהודי סלוניקי. עיתונים אחדים נטו לכיוון התנועה הציונית, אחרים גילו עוינות מופגנת לתפיסה הלאומית, שסיכנה לדעתם את מעמדה של הקהילה היהודית באימפריה העות'מאנית. לאחר מרד "הטורקים הצעירים" (יולי 1908), יצאה הפעילות הציונית מן המחתרת. הקמת האגודה הציונית "בני ציון" ואגודת "מכבי" שבראשה עמד אברהם רקנטי, ממנהיגי הקהילה הסלוניקאית, ולימים סגן ראש עיריית סלוניקי ולאחר מכן חבר כנסת ישראל, מסמלת במידה רבה את ראשיתה של הציונות המאורגנת בסלוניקי. התנועה הייתה מעין ארגון גג לפעילות הציונית, ורקנאטי הצליח להופכה לתנועת נוער המונית. לצידו פעלו דוד פלורנטין, עורכו של העיתון "איל אב'יניר" ו"איל נואיב'ו אב'יניר", שנתכנה בפי רבים "דוד פלסטינה", ויוסף עוזיאל. דברה של ארץ ישראל נטמע בסלוניקי גם בזכות מי שעמד בראש "תלמוד תורה הגדול" באותן שנים, המורה והמחנך יצחק אפשטיין. ייחודו של אפשטיין בכך שהגיע לסלוניקי מארץ ישראל, בה שימש מורה, בין היתר בראש-פינה.

בסבך המאבק הציוני

ערב מלחמת העולם הראשונה ובמהלך המלחמה התגבשו בסלוניקי שתי מגמות מנוגדות. אגודות, ארגונים ומועדונים בעלי נטייה ציונית מובהקת עלו כפורחים. למשל, אגודת "מכבי" שלאחר מאבק הצטרפה רשמית לתנועה הציונית, והייתה במידה רבה ספינת הדגל של ההתארגנות הציונית. אליה חברו הסתדרות "המזרחי", שהקים אברהם רקנטי, ואגודת "בני ציון" שהפכה "מבשרת ציון". בו-בזמן, רחשה סלוניקי התארגנויות אנטי-ציוניות מובהקות, לדוגמה, התנועה הסוציאליסטית הסינדיקליסטית בהנהגתו של בן ארויה.

 הפעילות הציונית בשנות העשרים בסלוניקי התפרשה על תחומי הספורט והתרבות, בהרצאות ובקורסים, במוזיקה ובאמנות. עוצמתה של התנועה הציונית בסלוניקי באה לביטוי בהפגנה שנערכה בעקבות הצהרת בלפור (2 בנובמבר 1917). כ-30,000 מיהודי סלוניקי שבתו מכל מלאכה ויצאו לרחובות בתהלוכה המונית. הם הגיעו למעונו של הקונסול הבריטי, שיצא לקבל את פניהם. הנאום שנשא נקטע פעמים רבות על-ידי תשואות הקהל. בתוך סבך ההתארגנויות והשפעתן, בולטת העובדה כי הציונות על רובדיה השונים נעשית למרכיב מרכזי בעולם היהודי הסלוניקאי.

בדרך להגשמה או: איך קרם החזון הציוני עור וגידים?

 השפעתה של הפעילות החינוכית, הארגונית והקהילתית של התנועה הציונית בסלוניקי היתה ניכרת. היא פעלה באופן אקטיבי להגשמה ציונית - עלייה לארץ ישראל. התנועה עודדה צעירים יהודים לנסוע לארץ ישראל ללימודים, ולהיבלע בה. הדוגמה המובהקת בהקשר זה היא "היעלמותם" בארץ ישראל של ספורטאים שהגיעו למכבייה הראשונה (מרץ 1932). בנוסף, מאמצים רבים נעשו להשגת אישורי עלייה, אף שאלה ניתנו במשורה, ורק עבור אנשים המתאימים לעלייה. במקביל, נתנה התנועה הרוויזיוניסטית בסלוניקי גיבוי לעלייה בלתי לגאלית. בעיתון "ארץ ישראל" שהופיע בסלוניקי ב- 11/8/1924 נכתב: "... סי טראטה לה פ'ראגואה די און אב'ריגו פארה מוזוטרוס ג'ידייוס די סאלוניקו. קי נו איסטאמוס מאס אל אב'ריגו אין איסטה סיב'דאד [...] סי טראטה די מואיסטרו אב'יניר אי דיל אב'יניר די מואיסטראס קריאטוראס!".

תרגום: "המדובר בבניה של מקלט עבורנו, יהודי שאלוניקי. העיר הזאת אינה משמשת עבורנו עוד כמקום מקלט... מדובר בעתיד שלנו ובעתיד ילדינו!".

 



 

ממנהיגי קהילה למנהיגי עלייה

 לא ניתן להבין את אופיה והשפעתה של התנועה הציונית בסלוניקי מבלי לתת את הדעת על כך שרבים ממנהיגי הקהילה עלו ארצה. עליית בודדים בעלי מוטיבציה ציונית החלה כמעט מראשית המאה ה-20, כגון עליית יוסף סטרומזה, לימים שופט בארץ ישראל ומעוזריו של יהושע חנקין; או דוד בנבנשתי, לימים זוכה פרס ישראל, ועליית העיתונאי והסופר יוסף עוזיאל.  שלא כמרבית המנהיגות הציונית באירופה בחרו מנהיגי התנועה הציונית בסלוניקי, ליאון ואברהם רקנאטי, משה קרסו, דוד פלורנטין ואחרים, לעלות לארץ ישראל. הם עלו כמשפחות, ונראה שבהגשמה הציונית האישית הם הובילו את צאן מרעיתם לעלות, להתיישב ולבנות את חייהם בארץ ישראל.

 הקבוצה הציונית המאורגנת הראשונה עלתה לארץ ישראל בשנת 1925. בשנות העשרים המאוחרות ובמהלך שנות השלושים של המאה ה-20 עלו לארץ ישראל יותר מ-15,000 יהודים מסלוניקי. היו בהם משפחות סוורים (שהשתלבו בנמל חיפה וסייעו בהקמת נמל תל-אביב), ומשפחות זעיר-בורגניות. רובם התמקמו בחיפה ובדרום העיר תל-אביב, בשכונות פלורנטין ושפירא. המשפחות האמידות התגוררו בשדרות רוטשילד וברחוב אחד העם.

 מי היו ראשוני המגשימים בארץ ישראל?

 בעלי "נטיות חקלאיות" -  או: מדוע לא צלח ניסיון העלייה הראשון של יהודי סלוניקי?

 בשנת 1913 יזמו יהודי סלוניקי תוכנית לעלייה המונית לארץ ישראל. נציגות של ציוני העיר פנתה אל המוסדות הציונים בגרמניה ואל המשרד הארץ-ישראלי של ההסתדרות הציונית, בראשו עמד ארתור רופין, וביקשה סיוע להגשמת תוכניתם. להפתעתם המרובה, נתקלו ב"כתף קרה". הסלוניקאים לא תאמו את הקריטריונים של "העולים הרצויים": הם לא היו בעלי ממון ולא יכלו לממן לעצמם את העלייה והקליטה בארץ; מצד שני, הם לא נחשבו בעלי "נטיות חקלאיות", כפי שציפתה ההסתדרות הציונית מהעולים במימונה.

השלטונות הטורקיים, מצידם, סירבו לעודד עליית יהודים. כך נבלם ניסיון העלייה הראשון של יהודי סלוניקי.

כיצד נוצר דימוי הסלוניקאי הסוור ?

 שני גלים, מצומצמים מבחינה מספרית, אך בעלי השפעה ניכרת על התגבשות העלייה היהודית מסלוניקי, התרחשו במהלך שנות העשרים של המאה ה-20. בשני המקרים הייתה זו עלייה מכוונת-מטרה: העולים הופנו למלא תפקידים ועבודות להן הורגלו בעיר מוצאם, בעיקר בתחום עבודות הנמל, ואשר לא נמצא גורם יהודי אחר שהוכשר לעסוק בהם. על הסלוניקאים כאנשי נמל אמר מ. אוסישקין יו"ר הדירקטוריון של הקק"ל: "אותה סלוניקי - שהנמל שלה סגור ביום השבת...סלוניקי עם המלח היהודי המנצח על הים עם שריריו החזקים ועם הגאון הלאומי, שאנו האשכנזים שואפים לראות זאת בחיינו וטרם זכינו לזאת".

בשנת 1925 הגיעו לארץ ישראל כ-500 סלוניקאים, רובם התיישבו בתל-אביב ובירושלים, ו-12 משפחות התיישבו בעכו, ועסקו בדיג. ב-1933 עלו לארץ כ-300 עובדי-ים סלוניקאים, שנענו להזמנתו של אבא חושי, לימים ראש עיריית חיפה, לבוא לעבוד בנמל. בזכותם נוצרה דמותו האגדית של הסלוניקאי – הגברתן היהודי טוב הלב. תפקיד משמעותי ביותר תפסו יוצאי סלוניקי בהפעלת נמל תל-אביב, נמל שנבנה "מהיום למחר" בשל המרד הערבי (1939-1936).

 "אבל אין בנק ספרדי"

 משה קרסו, אבי המשפחה, עלה לארץ ב-1924, היה דמות מפתח ברכישת קרקעות בדרום תל-אביב ועסק בפעילות ציבורית ענפה. הוא העלה חלק מיהודי סלוניקי, שהיו פועלי הספנות הראשונים בנמל תל-אביב, כיהן כשופט בבית המשפט העברי לשלום, התאגדות פנים-יהודית ליישוב סכסוכים בתל-אביב-יפו, וכנשיא התאחדות עולי יוון.

 האגדה מספרת כי ב-1934 עלה לארץ ידידו של משה קרסו מסלוניקי, ליאון רקנאטי, שהיה איש נשוא פנים וראש קהילת יהודי סלוניקי, והתעניין בהשקעה. מפיו של קרסו שמע ש"יש כאן בנק אנגלו פלשתינה, זה של האשכנזים, יש גם בנק של יקים, אבל אין בנק ספרדי... בשביל לעזור לבחורים שבאים מיוון ולא יודעים שום שפה". כך קם בנק דיסקונט. משה קרסו השקיע בייסוד הבנק ובשיווקו ללקוחות ממכריו, אך הותיר את השליטה בבנק לרקנאטי. על ראשיתו של הבנק מספר חיים בן משה קרסו:

אז מה אתה מציע שאעשה"?  (ליאון רקנאטי)

"מה דעתך לפתוח בנק"?  (משה קרסו)

"בנק? אינני מבין בבנקאות. ואגב, הבחנתי בדרכי לכאן בשלטים של בנקים רבים."

"זה נכון," צחק משה, "יש כאן עשרות בנקים קטנים, כ-70 במספר, רובם של אשכנזים וגם של 'יקים' המשרתים את העלייה הגדולה מגרמניה. אבל בנק ספרדי אין בארץ. תקים בנק ספרדי."

 "מדוע צריך בנקים עם צביון 'יקי' או ספרדי ?"

"העולים חשים בנוח במקום שבו מדברים בשפתם, בבנק שתרבותו העסקית קרובה ללבם,  שאינו זר להם. תפתח בנק של הספרדים, למען הספרדים, שיפעל ברוח הספרדים."

"אין בכך אלמנט עדתי? "

"חס וחלילה," השיב משה קרסו. "יהודים מגיעים לארץ מכל קצות תבל. יחלפו דור או שניים עד שייווצרו כאן תרבות ושפה פחות או יותר אחידות. עד אז יתקבצו העולים בשכונות של בני עדתם ויעדיפו לעשות עסקים עם אנשים המבינים את שפתם ואת מנהגיהם."

"זה רעיון מעניין. אבדוק אותו." מזיכרונותיו של חיים קרסו, http://www.akatar.com/13_Karaso9.htm

האגדה הייתה למציאות, וכך הוקם הבנק ששירת בתחילה בעיקר את הקהילה הסלוניקאית. מייסד הבנק והדמות הדומיננטית היה כאמור ליאון רקנאטי, שהתפרסם גם בפעילותו הציבורית הענפה, הן כחבר בהנהלת מוסדות מרכזיים כאוניברסיטה העברית בירושלים, והן בהקמת מוסדות עזרה וצדקה לנזקקים.

שכונת פלורנטין 

העלייה לארץ ישראל נמשכה. בין שנת 1931 ל-1935 הגיעו לארץ כ-15,000 יהודים מיוון, מרביתם סלוניקאים. אחד האישים הבולטים ביניהם היה דוד פלורנטין. משפחת פלורנטין, יחד עם דוד אברבנאל, ייסדה כבר ב-1927 שכונה בדרום תל-אביב, שנקראה לימים על שמו של אבי המשפחה - "שכונת פלורנטין". אדמות השכונה, שנקנו בחלקן על-ידי משה קרסו, יושבו על-ידי יהודים יוצאי סלוניקי, יוון ובולגריה, בהם עובדי כפיים וסוחרים. עם הזמן התיישבו בה אנשי מקצועות חופשיים.

    על שכונת פלורנטין, יושביה, ריחותיה ובתי הכנסת שלה כתב אורי יואלי באתר "קול הרעם": "שכונת פלורנטין, שבשוליה אני גר, הפכה לסמל, או שמא מותג, תל אביבי מוכר", ובהמשך: : "תל אביב לא הייתה סובלנית כלפי תרבות ממקור שאינו אירופי. דוגמה מובהקת לכך הוא האיסור על מכירת ערק ומשחקי דומינו וקלפים שהטילה העיריה על בתי הקפה בעיר בשנת 1934." שורשי הדימוי של פלורנטין, http://uriyoeli.com/page/3/

גם בקרבם מפעמת "נטייה חקלאית": הקמת המושב צור משה

תחושת ההשתלבות של יהודי סלוניקי בארץ ישראל הגיעה לשיא עם הקמת המושב צור משה על-ידי יוצאי העיר (1937). על חשיבותה של ההתיישבות החקלאית עבור יוצאי סלוניקי והרצון להפוך חלק מהאתוס הציוני הרווח מעיד הקטע הבא:

"היישוב הוקם ב-13 בספטמבר 1937 כיישוב חומה ומגדל בעיצומו של המרד הערבי הגדול. את היישוב הקימו שתי אגודות. האחת אגודת 'לשדה' של יוצאי יוון, שבראשה עמד הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל  ובין חבריה נמנו ליאון רקנאטי (הסב), משה קרסו, דוד פלורנטין וברוך עוזיאל, והשנייה אגודת 'בנים לגבולם' של יוצאי בולגריה. שטח היישוב בהיקף של כ-1,000 דונמים נרכש על ידי הנוטע והכשרת היישוב מהכפר שופא במחיר שנחשב כגבוה יחסית לתקופה ולאזור - 16 לירות ארץ ישראליות לדונם". (באדיבות המוזיאון הווירטואלי על צור משה).

כל ראשי התנועה הציונית מסלוניקי שעלו לארץ ישראל היו שותפים לאגודה שהקימה את המושב. הוא אף נקרא על שמו של אחד ממנהיגי הציונות הסלוניקאית, משה קופ'ינאס.  בכך הוכיחו יוצאי סלוניקי כי גם בקרבם מפעמת "נטייה חקלאית", עליה דיבר ארתור רופין. עם השנים התרחבה והועמקה התיישבות חקלאית של יוצאי סלוניקי, והיום ניתן למצוא את בניה בכל רחבי הארץ. בין היתר נודע יקב רקנטי בבנימינה, יקב ג'יניאו  בירושלים, מחלבות השומרון, היישוב מצפה שלם, ומקומות נוספים.

 

 

מימים שחורים לירושלים ד'שאלוניקי

עם פרוץ המאורעות בארץ (1936) והמחסור בסרטיפיקטים, ובעקבות שיפור במצב חיי היהודים בסלוניקי, נחלשה תנופת העלייה. למעשה, עד מלחמת העולם השנייה לא התחדשה העלייה היהודית מסלוניקי במספרים גדולים.

השלטון הנאצי שם קץ לקהילת יהודי סלוניקי. במשרפות אושוויץ הושמדו מרבית יהודי סלוניקי. (על כך בתערוכה: ימים שחורים) מרבית שארית הפליטה, מהמעטים שחזרו מן התופת, עלו לארץ.

ושוב נסגר מעגל. כפי שנכתב גם בתחילת הפרק, יהודי סלוניקי וצאצאיהם שולבו בכל מערכות החיים הישראליות. בשנים האחרונות מתרחש גל של חזרה לעבר, שביטוייו שונים ורבים - בתרבות, בשירה ובטיולים.

ירושלים ד'שאלוניקי – מדוע?

כיצד השפיעה תרבות יהודי סלוניקי על התרבות הישראלית? 

זיקתם של יהודי סלוניקי זה לזה - עלייתם של יהודי סלוניקי לישראל לא עמעמה את קשריהם ההדדיים – בתי כנסת, אגודות, מועדונים והתארגנויות שונות אפיינו את יוצאי סלוניקי, ואלה סיפקו מטרייה דתית, כלכלית וחברתית משמעותית לבני העדה. דוגמה מובהקת לפעילות עניפה זו הוא בית האבות על שם מר ליאון רקנאטי שבפתח תקווה.

זיקתם של יהודי סלוניקי לדת ולמסורת - למרות אופיה "החילוני" של חברת הרוב בישראל, שימרו יהודי סלוניקי את זיקתם לדת ולמסורת, כפי שהכירו בעיר מוצאם. בתי הכנסת המרהיבים שהקימו בני הקהילה מסמלים זיקה עמוקה זו.

השתלבותם העמוקה של יהודי סלוניקי בחברה הארץ-ישראלית – בני הקהילה שלחו שורשים מעמיקים בחברת הארץ שלפני קום המדינה ולאחר הקמתה. בתחומים מסוימים, כמו בנקאות, מסחר ותרבות, היו הסלוניקאים מנותני הטון בחברה הישראלית. מפעל האופנה "קסטרו" הוא  דוגמה ייחודית לשורשים אלה.

למרות "כור ההיתוך", שניסה ליצור האחדה תרבותית, השכילו הסלוניקאים לשמור על ייחודם, במנהגים, במוזיקה ובמחזור התפילה. בשנים האחרונות הם הצליחו לעורר מחדש את העניין בתרבות היהודית הסלוניקאית, לא רק בקרב יוצאי העיר, אלא בחוגים נרחבים של החברה הישראלית.

ועולה על כולן הלאדינו. הלאדינו - משפה "שקטה" לשפה מתעוררת.

שנים הייתה הלאדינו שפה "שקטה". היא דוברה בבתיהם של יוצאי סלוניקי ויוון, והקהילה הספרדית. הושרו בה ("צור משלו אכלנו" - בעברית ובלאדינו) מעט שירים, שחלקם אף שודרו ברדיו הישראלי, אך כמו היידיש, ואולי ביתר שאת, הדיבור, השירה, הכתיבה והקריאה בשפת הלאדינו נעשו במסתרים. לאחרונה חל מהפך משמעותי בעיקר בעקבות חוק הקמת שתי רשויות: הרשות ללאדינו והרשות לאידיש שנחקק בשנת 1999. בראש הרשות ללאדינו עומד הנשיא החמישי של מדינת ישראל יצחק נבון.

לא עוד בסתר, לא בהיחבא, בגלוי. בכל האוניברסיטאות בארץ לומדים לאדינו ונערכים מחקרים בהיסטוריה, שפה ותרבות של יהודי ספרד. במרכז לחקר הלאדינו ע"ש נעימה ויהושע סלטי באוניברסיטת בר אילן. במרכז ע"ש משה דוד גאון בבאר שבע, באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת חיפה.

הלאדינו מתקשרת גם לבית האבות ע"ש ליאון רקנאטי בפתח-תקווה. כל החוצה את סף בית האבות חש מעין "ירושלים ד'סלוניקי". היופי הנדיר, השקט, הדייקנות, תשומת הלב לכל פרט, מעבירים את הנכנס בשעריו לאותה תרבות מיוחדת, עליה מספרים הסלוניקאים. שפת הדיבור השלטת בבית האבות היא הלאדינו, הספריה  מכילה ספרים המהוים השתקפות השפות שדוברו בארצות האימפריה העות'מאנית: יוונית, טורקית, ספרדית, צרפתית ובולגרית וכמובן עברית השפה המאחדת את כולם.

סיפורי "היֹה הָיָה" של אנשי בית האבות מתמקדים בימי סלוניקי ובתקופת השואה.ׁבבית האבות נמצא המרכז למורשת יהדות שאלוניקי ויוון - תצוגה מרשימה של קורות הקהילה מראשיתה ועד העלייה לישראל. ילדים ובני נוער פוקדים את המקום בקביעות. תולדותיה של יהדות סלוניקי ויוון הופכות חלק אינטגראלי ממערך הסיפור היהודי והישראלי.

כפי שנאמר "סוף סוף... הסיפור הסלוניקאי זוכה להיות מסופר ולהפוך חלק מהסיפור הישראלי הרחב..."